תוכן עניינים:

הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לקרוא לאמא הוא 'אנוכי
הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לקרוא לאמא הוא 'אנוכי

וִידֵאוֹ: הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לקרוא לאמא הוא 'אנוכי

וִידֵאוֹ: הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לקרוא לאמא הוא 'אנוכי
וִידֵאוֹ: אביעד סהר - מחרוזת יום הולדת - ‏Happy Birthday 2024, מרץ
Anonim

חיידק בטן אכזרי עשה את דרכו בביתנו בחודש שעבר, והכה בי במיוחד. עדיין הרגשתי את תופעות הלוואי של התשישות, גם לאחר שילדי קפצו חזרה והיו מוכנים לחזור לבית הספר. הורדתי אותם בוקר אחד ואמרתי לאחד המורים שאני הולך הביתה לנמנם.

"אה, זה לא נחמד שאתה יכול לעשות את זה," אמרה.

זו הייתה תגובה לא מזיקה ואין לי ספק שהיא נועדה בכוונות התמימות והטובות ביותר. אבל הרגשתי קשר מכוער וקשה בבטן על דבריה.

אנוכי, לחש קול קטן בראשי. אתה אנוכי.

המילה הזו גולשת במוחי כמו נחש ארסי, ומרעילה אותי בנגיסה. שמעתי את זה מאמי לראשונה כשהייתי נער, הרבה לפני ששקלתי אי פעם להביא ילדים לילדים שלי. בדיעבד, אני תוהה אם יש איזה נער שאינו אנוכי? שמעתי את זה שוב לאורך השנים, נזרקתי כבדיחה על ידי "חברים" שאולי לא אישרו כמה מהבחירות בחיי. התייחס אלי אלי כמה עשרות פעמים בתגובות בפייסבוק מאז שהפכתי לבלוגרית בתגובה לכל דבר, החל מעיכוב אמהות וכלה בהזנת נוסחאות ועד לרצון שוויון בהורות עם בעלי.

זו המילה האחת שחותכת אותי כמו סכין

וזו מילה שכנראה השתמשתי בה בלי מחשבה, בחוסר זהירות בעבר, אבל איסור לי את אוצר המילים שלי עכשיו, במיוחד כשמדובר באמהות אחרות. זו המילה היחידה שרוב האמהות שמעו (או לפחות חשבו לעצמן) והמילה היחידה שלעולם, לעולם אל תקרא לאם שעושה את היום הארוך ביותר שלה כדי לתת לילדיה את החיים הכי טובים שאפשר.

אנוכי.

מילים חזקות. המילה עצמי נראית מזיקה מספיק. אבל עקוב בשביל במדרון חלקלק לתיעוב עצמי ותגיע: אני עצמי. מודעות עצמית. ממוקד בעצמי. מרוכז בעצמו. מרוכז בעצמי. אָנוֹכִי. זה מושרש בנו ובתרבות שלנו שאמהות אמורות להיות חסרות עצמי_. נתינה, נתינה, נתינה מעצמנו עד שהבאר מתייבשת. אנו נותנים מס שפתיים לרעיון של טיפול עצמי ומתייחסים אליו כאל אירוע מיוחד כאשר אנו עושים דברים ששומרים עלינו בריאים, מאוזנים ושפויים. ועלינו לזכור תמיד פן ניקח את הטיפול העצמי שלנו רחוק מדי ונהיה מפנקים ואנוכיים.

חושבים שאני מגזים?

מתי בפעם האחרונה שמעת אדם - אב - המכונה אנוכי? האינטרסים של גבר, בין אם זה משחקי כדורגל או וידאו או עבודות עץ, נתפסים כהרחבה לזהותו. התחביבים שלו והמרחב האישי שלו, בין אם זה מוסך, מערת גבר או סתם כורסת עור במאורה, מתקבלים ואף מעודדים. גם אם יש הון עצמי במשק הבית שלך (ובבית שלי יש), אמהות נשפטות על ידי כולם, ממורה של ילדנו לחברים שלנו וכלה בתקשורת. אבל כל הרעש הזה בצד, אנו נשפטים על ידי האדם החשוב מכולם: אנו עצמנו.

אני לא מכירה אם חד הורית שמעולם לא חלה אשמה של רגע לאורך זמן שהתמקדה בעצמה. אני מנסה לעשות מאמץ מודע לזכור שהאינטרסים שלי, הבריאות שלי והצרכים שלי חשובים לא פחות מכל בן משפחה אחר בביתי. אבל לפעמים זה כל כך קשה.

כל הזמן מזכירים לי - על ידי, על ידי מגזינים, על ידי מדיה חברתית, על ידי חברים בעלי כוונות טובות - שאני לא עושה מספיק, שאני יכול לעשות יותר, לתת יותר, לעשות Pinterest יותר. יכולתי להתנדב יותר בבית הספר של הילדים שלי במקום לבזבז את שעות הלימוד היקרות האלה בכתיבה. יכולתי להישאר ער מאוחר יותר, לוודא שהבית נקי והכביסה נעשית וארוחות הצהריים בבית הספר לא רק ארוזות, אלא גם מוגשות להפליא. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני יכול לעשות כאם, במקום לנמנם אחרי שחיקת הבטן שיטחה אותי.

אנוכי, אנוכי, אנוכי

וזה אף פעם לא מספיק. לא משנה כמה אנחנו עושים כאמהות, תמיד יש אימה כלשהי, איפשהו, שעושה את זה יותר ויותר טוב. והאם אנחנו לא מחמירים בכך שאנחנו משווים את עצמנו ושופטים את עצמנו בגלל שנפלנו?

גם אם אנחנו חכמים (ומודעים לעצמנו) ואנחנו לא משווים את עצמנו, מישהו אחר יעשה זאת. מישהו באיזשהו מקום יגיד, "אה כן, היא נחמדה, אבל היא הביאה עוגה בחנות לפוטקל והיא די אגואיסטית, אתה לא חושב?" ואנחנו נצחק מהבדיחה, ונצחק על עצמנו על היותנו כל כך רגישים, והמילה הזו תהדהד בראשנו.

לעולם לא הייתי קורא לאם אחרת אנוכי, אבל אני לא מעניק לעצמי את אותה האדיבות. אפילו לכתוב על הרגשות המסובכים שלי לגבי המילה אנוכי גורם לי להרגיש, טוב, אנוכי. אני היחיד שמרגיש ככה, אני אומר לעצמי אפילו כשאני כותב את המילים. אמהות אחרות, ובכן, הן אינן מרגישות אנוכיות כי אינן אנוכיות. הם מתמלאים על ידי אמהות באופן שאני פשוט לא מצליח להיות. הם לא רוצים או צריכים יותר, תמיד יש להם את זה ביחד ויש להם אנרגיה חסרת גבולות לעשות יותר ממה שאני אפילו יכול לדמיין. חשיבה מסוג זה תוציא אותך מדעתך, תאמין לי.

טיפול בעצמנו כשאנחנו רגילים למקד את כל האנרגיה שלנו כלפי חוץ יכול להרגיש מפנק בעצמי. הכחשת עצמנו שטיפול עצמי הוא שיעור בבניית טינה כלפי בני זוגנו, ילדינו ועצמנו.

והנה הדבר שאני לומד איטית כל כך:

זה בסדר להיות אנוכי

לפעמים, כאשר הבאר התייבשה ולא נותרו לכם משאבים להקיש, זה בסדר להפנות את המיקוד פנימה ולנמנם או לבכות טוב או פשוט לזעם על העולם. זה בסדר. אבל הדבר הטוב ביותר לעשות יהיה לדאוג לעצמך לפני שתגיע לנקודת זעם וטינה. ואנחנו יכולים לומר לעצמנו - וזה לזה - שזה בסדר שוב ושוב עד שאנחנו מאמינים בזה.

לפעמים להיות אנוכיות זה עניין של שימור עצמי לאחר תקופה ארוכה מדי של הזנחת טיפול עצמי. אבל אף אמא לא צריכה לחוש אשמה על כך שהיא מטפלת בעצמה, בכל צורה שהיא עשויה להיות. אף אמא לעולם לא צריכה להרגיש אנוכית בכך שהיא מציבה פעם ראשונה את צרכיה. ואולי אם אגיד את זה מספיק לאמהות אחרות, אני אתחיל להאמין לזה גם על עצמי.

מוּמלָץ: