ככל שמתקרבת שנת הלימודים אני מרגיש שוב את הדיכאון הפנדמי הישן
ככל שמתקרבת שנת הלימודים אני מרגיש שוב את הדיכאון הפנדמי הישן

וִידֵאוֹ: ככל שמתקרבת שנת הלימודים אני מרגיש שוב את הדיכאון הפנדמי הישן

וִידֵאוֹ: ככל שמתקרבת שנת הלימודים אני מרגיש שוב את הדיכאון הפנדמי הישן
וִידֵאוֹ: פרופ' לאון גרינהאוס מדבר על טיפול בדיכאון 2024, מרץ
Anonim

בסוף שנת הלימודים האחרונה קרעתי כשנסעתי עם בני דרך שורה של מוריו לבושים במסכות פנים. הם הגישו לו מתנות סוף השנה והקרינו לו חיוכים ענקיים - הראשון שנתנו באופן אישי במשך חודשיים.

חלקם אף החזיקו שלטים שאמרו: "אנחנו מתגעגעים אליך … אבל נראה אותך בשנה הבאה!"

מדינתנו לא חשפה תוכניות מיידיות לסתיו מכיוון שהנפילה הרגישה כל כך רחוקה. והרגשתי מלאי תקווה. מקווה שאולי, עד אוגוסט, ההתפרצות הייתה מקלה. יהיה טיפול. אולי נוכל לחזור בבטחה לרסיס של נורמליות.

אבל זה כמעט אמצע יולי, וארצות הברית מוצפת כרגע עם מקרים חדשים ומוות גובר - כולל מדינת ביתי אלסקה, ששומרת על קביעת רשומות יומי חדשות.

למרות שזה אמצע הקיץ, הדיכאון שהפיל אותי על ברכי במרץ החורפי עוטף אותי שוב בחיבוק מחניק.

בן זוגי הוא מורה לבית ספר פרטי. אם הוא יחזור לעבודה, האם הוא יחלה? אם הוא לא יחזור לעבוד בגלל גל של התפשטות קהילתית, האם עדיין תהיה לו עבודה? הורים לא מתכוונים לשלם עבור בית ספר פרטי אם הוא מתנהל מרחוק.

ובני. הוא כמעט בן ארבע. הוא משגשג בתכנית לימודי הקיץ של החינוך המיוחד בן יומיים בשבוע. שני מוריו חובשים מסכות והם מקפידים על שטיפת ידיים ועל נטילת טמפרטורות. השיעור הוא זעיר. זה בטוח - או לפחות זה מרגיש ככה.

אבל מה עם בית הספר? זה כל כך הרבה יותר גדול. כל כך הרבה ילדים נוספים לשמור על בטיחותם, ועוד מורים לשמור על בריאותם.

כמו רובעים רבים ברחבי הארץ, התוכנית של המחוז שלנו מרגישה רעועה. אם הזמן חסר התקדים הזה לימד אותי משהו, זה שהתוכניות יכולות להשתנות תוך שניות. למרות שבני אמור לחזור לבית הספר, אוכל לבחור בלימוד מרחוק אם אני מרגיש שהסיכון גבוה מדי.

או שבתי ספר יכלו להיסגר לחלוטין, כמו במארס.

הורות אמא ביישנית
הורות אמא ביישנית

7 דברים שרק אמהות ביישניות יודעות על הורות

כוס הווסת של דיווה
כוס הווסת של דיווה

אני לגמרי אובססיבי לגביע הדיווה שלי

אבל אז יש את הסיכון לבריאותו הרגשית והנפשית. ושלי. איך אני אמור לעבוד אם הוא לא בבית הספר?

איך לעזאזל עברנו חורף ארוך וחשוך שלם בלי הקבוצות החברתיות שתומכות בנו בדרך כלל? בית ספר, סיפור סיפור בספריה, תאריכי הפעלה, מועדוני ספרים?

ומה אם הדברים יתחלפו לרעה? מה אם מורים יתחילו לכווץ COVID ולהלך לעולמם, מכיוון שכל כך הרבה חשש יקרה?

מה אם נקבל את זה? מה אם בני המשפחה שלנו, רבים מהם מורים במדינות אחרות, יעשו זאת?

אין תשובה טובה ואין טיפול רפואי טוב במחלה המחורבנת הזו, וזה גורם לי להרגיש שאני לא מצליח לנשום.

כולנו יודעים כמה מפחיד להרגיש כמויות קיצוניות של חרדה בימינו. אולם עכשיו אני מתסכל יותר ויותר מהמנהיגים שלנו ברמה הממלכתית והארצית. ניו זילנד כמעט חזרה לשגרה ללא העברה בקהילה. גרמניה, צרפת וטייוואן הציבו אמצעים המגנים על כולם.

מדוע ארצות הברית לא יכולה? איפה התוכנית שלנו, התוכנית שלנו לעבור את זה? מדוע רבים כל כך נלחמים במנדטים על מסכות והתרחקות חברתית כאשר מחקרים מראים שזה פריק עוזר?

עברו ארבעה חודשים ארוכים מאז מרץ, והקיץ יסתיים לפני שנדע. האימה החולה היא משקל בבטן שאיני יכול לנער.

אני יודע שאני לא לבד. אני חוזר להיסטוריה ורואה שכל כך הרבה אנשים עברו תקופות כאלה שהיו קשות יותר: מלחמות, רעב, דיכאונות, מגפות.

הדבר המשותף לזמנים ההם הוא שבסופו של דבר הם הסתיימו.

זה הדבר היחיד שמונע ממני ייאוש טהור. זה צריך להסתיים מתישהו. זה חייב. ובעוד בימים הראשונים האמנתי שהיום הזה יכול להיות בקרוב, עכשיו אני יודע שיהיו חודשים. אולי אפילו שנים.

אז בואו נדאג אחד לשני. בואו ניתן חסד לעובדים, במיוחד להורים ולמטפלים. בואו נדאג למורים והאחיות שלנו ורופאים ועובדי חנויות מכולת ומלצרות ומלצריות וילדים וקשישים וכולם שביניהם.

בואו בואו נדאג ואהבה להנחות אותנו בשאר הדברים. בואו נשמור מקום לפחדים ולצער ודאגות זה של זה.

כי בסופו של יום, כולנו בזה ביחד. אתה יכול פשוט לפנות לכל אחד, בכל מקום וממרחק רעולי פנים של מטר וחצי, יכול כל אחד לדבר על הדבר היחיד שמשותף לכל אדם בעולם כרגע.

אז בואו נחזיק את החלל, ובואו נחזיק את האור, ונעזור אחד לשני להאמין שנעבור את זה.

מוּמלָץ: