תוכן עניינים:

הילד שלי קיבל COVID-19 ואילץ את הכיתה כולה להסגר
הילד שלי קיבל COVID-19 ואילץ את הכיתה כולה להסגר

וִידֵאוֹ: הילד שלי קיבל COVID-19 ואילץ את הכיתה כולה להסגר

וִידֵאוֹ: הילד שלי קיבל COVID-19 ואילץ את הכיתה כולה להסגר
וִידֵאוֹ: הבריון של הכיתה משפיל את הילד החדש! *הסוף מפתיע* 2024, מרץ
Anonim

זה היה יום טיפוסי בעולם הזה שאנחנו מכנים "הנורמלי החדש". בית הספר בו אני מלמד היה 100% באופן אישי מאז אוגוסט, אך כשמקרים התפוצצו ברחבי איווה, המנהלים שלי החליטו להיכנס באופן מקוון לחלוטין - עבור התלמידים, כלומר. מורים עדיין נדרשו להתייצב לבניין וללמד מכיתותיהם הריקות. הייתי עסוק בתפקידי כמאמן הדרכה, סטודנט להתערבות סטודנטים ומחליף הוראת מדעים (לא תחום הנושא שלי) אצל עמית שאושפז עם COVID-19. בעלי לימד באופן מקוון באופן מלא מהבית, אז הוא היה בבית עם בתי, עבד ועשה חלק מלימודי הגן שלה. אז כן, יום רגיל, נכון?

הטלפון שלי צלצל. זו הייתה המרפאה המקומית המשפחתית שלנו, בה כל משפחתי זוכה לטיפול. זו הייתה אחת האחיות, ניקי, שפגשתי כמה פעמים.

"היי, זו אמיליה?"

"כן."

בעלך הביא את אליסה אתמול לבדיקת COVID

"כן, יש לה שלשולים מאז השעה 13:00 בערב. יום רביעי." זה היה בערך באותה שעה ביום שישי. "זה כנראה משהו שהיא אכלה. אבל היא במצב רוח מצוין ולא היה לה חום או משהו. סתם, אתה יודע, חרצה את מכנסיה כמה פעמים."

"בסדר, כן, אני כן רואה את ההערה בתיק שלי. אז יש לי חדשות רעות. המבחן של אליסה חזר חיובי. היא צריכה להסגר במשך 10 ימים. אתה ובעלך צריכים לבצע הסגר במשך 14 יום לאחר עשרת הימים שלה, אלא אם כן אחד מכם יכול להתבודד ממנה בבית."

"בסדר, תודה על השיחה."

קמתי משולחן, ארזתי את התיק, השקיתי את הצמחים ויצאתי מהבניין במהירות האפשרית. התקשרתי למנהל שלי מבטיחות מכוניתי כדי להודיע לו.

לא דאגתי במיוחד

חשבתי שהיא תפסה את זה מחבר כיתת אסימפטומטי. הסימפטומים של בתי היו קלים ביותר, והדבר היחיד שבאמת ישתנה היה שאני הולך לעבוד מהבית. הבית שלנו בהחלט היה מספיק גדול כדי שאוכל להתבודד, ובעלי יהיה המטפל העיקרי שלה.

כשנסעתי הביתה, התפלאתי עד כמה האבחנה הזו בעצם לא תשפיע יותר מדי על חיינו. בטח, נצטרך לבטל את חג ההודיה, אבל ממש לא היה אכפת לי. בכל מקרה לא רציתי לנקות את הבית וכל המשפחה שלי גרה קילומטר משם, אז זה לא היה קורבן גדול.

עברו כמה ימים והדברים התנהלו כשורה. זה היה מסובך עם שני מבוגרים עובדים, בת שנזקקה להשגחה שעשתה שיעורי בית, ורק בעלי הצליח להתקרב אליה, אבל אנחנו מסתדרים בסדר לרוב. קצת קדחת בקתה, אבל זה לא היה כלום בהשוואה לחודשי ההסגר שעמם עמדנו בחודשים מרץ, אפריל ומאי.

אבל התברר שהיו תופעות אדוות של האבחנה של בתי שלא חזיתי מראש.

ביום שני באותו שבוע התלמידים למדו בבית הספר

ביום שני אחר הצהריים הודיע המחוז שהוא נכנס לרשת. פירוש הדבר שאליסה למדה בבית הספר עם חבריה לכיתה 72 שעות לפני שהיו לה תסמינים ראשונים. הדרכה חדשה משירות הבריאות הציבורי במחוז שלנו יצאה זה עתה לפיה אם אדם נגוע נמצא במרחק של מטר וחצי מאחרים יותר מ -15 דקות, גם אם שניהם היו רעולי פנים, כולם צריכים להסגר. הוסיפו לכך את העובדה שגננות אינן לובשות המסכות האמינות ביותר (האף הקטן שלהן קופץ כל הזמן), ובית הספר קיבל את ההחלטה להסגר את כל הכיתה של אליסה למשך 14 יום, כולל המורה שלה.

ממש לא חשבתי על זה עד שבמקרה הייתי בפייסבוק בחג ההודיה וראיתי פוסט מהמורה של בתי. היו לה תמונות של תפוצה קטנה של חג ההודיה ובתה ובעלה. "סופרת את הברכות שלנו!" כתוב הכיתוב.

ואז זה היכה בי כמו טון לבנים

עד כה השנה, כאשר התלמידים הוסגרו להסגר, או שהגיעו חולים לבית הספר ואילצו אחרים להישלח הביתה למשך 14 יום, הרגשתי סוג של מרירות בסיסית כלפיהם או משפחותיהם. מדוע הם לא לבשו את המסכות שלהם כמו שצריך? האם הם יצאו לאכול במסעדות? באופן כלשהו, חלק ממני ייחס להם רמה מסוימת של חוסר זהירות.

עכשיו זה היה הילד שלי. הילד שלי היה חולה, וקיבלה את כולם בהסגר, שלא באשמתה, או שלנו. עקבנו אחרי הפרוטוקולים, נשארנו בבית ולבשנו מסכות. אבל לא יכולתי שלא לחשוב איך המסכה של אליסה תמיד נפלה מתחת לאפה, לא משנה איזה סגנון ניסינו. עכשיו כל אותם ילדים והמורה שלהם יחמיצו את תוכניות חג ההודיה.

אנחנו עוברים את ההסגר ואת המבחן החיובי הראשון שלנו. זה חלק מ"הנורמלי החדש ". אבל דבר אחד שהשתנה הוא ההשקפה שלי. בעוד שאנשים מסוימים אכן חולים בגלל הבחירות שלהם לגבי מסכות והישארות בבית, אחרים לא מקבלים זאת באשמתם. אני צריך לתאר מחדש את החשיבה שלי על תלמידים והורים ולוודא שאני נותן לאנשים את היתרון של הספק - בדיוק כמו שאני מקווה שהם נותנים למשפחה שלי.

מוּמלָץ: