תוכן עניינים:

כל האלימות האנטי-אסייתית גרמה לי לפחד מהארץ בה נולדתי
כל האלימות האנטי-אסייתית גרמה לי לפחד מהארץ בה נולדתי

וִידֵאוֹ: כל האלימות האנטי-אסייתית גרמה לי לפחד מהארץ בה נולדתי

וִידֵאוֹ: כל האלימות האנטי-אסייתית גרמה לי לפחד מהארץ בה נולדתי
וִידֵאוֹ: אין כניסה לאלימות-מעלות משולם ה2 2024, מרץ
Anonim

אני אהיה כנה, הסיבה היחידה ששמתי לב למגוון האלימות נגד אמריקנים אסייתיים לאחרונה היא בגלל שהייתי צריך לעבודה. זה לא בגלל שלא אכפת לי מאלימות כלפי קשישים או מהקהילה האמריקאית האסיאתית בכלל - זה בגלל שאני כל כך עייף. זו אותה הסיבה שאני לא צופה בסרטוני האלימות נגד אנשים שחורים (או במה שאני מחשיב לסרטי טבק).

אני לא צריך להתבונן באנשים שנפגעים לטיפול ויודעים שזה לא בסדר. אם המוסריות שלך נכנסת רק כאשר אלימות נתפסת בסרטון, זו בעיה.

הנה העניין: ברגע ש- COVID-19 הגיע לחדשות בסוף 2019 ובתחילת 2020, כבר התכוננתי נפשית לאלימות נגד הקהילה האמריקאית באסיה. במיוחד מאז הנשיא טראמפ האשים את וירוס העטרה בסין ובאנשים סינים. הצלחתי לכוון את רוב זה - אחרי הכל, אלימות מתרחשת נגד בני הקהילה האסיאתית כבר מאות שנים. זה לא חדש.

אבל שני אירועים בולטים לי

אחד מהם היה לפני כמעט שנה בדיוק, כאשר גבר בן 19 דקר שלושה מבני משפחה אמריקאית אסייתית - כולל בתם בת השנתיים במועדון סם של מידלנד, טקסס. האירוע הוחלט בסופו של דבר על פשע שנאה על ידי ה- FBI מכיוון שהתוקף ניסה בכוונה להרוג את המשפחה מכיוון שהוא חשב שהם סינים.

הם לא.

אני זוכר שבכיתי כשקראתי את הכותרת, אחת הפעמים הבודדות שפחד באמת חלף בגופי. איכשהו קיבלתי שאלימות נגדי היא אפשרות (רזה ככל שתהיה), אבל לשנוא אותי ואת אנשים שנראים כל כך כמוני שאדם בוגר ינסה להרוג ילד בן שנתיים ואת אחיה בן השש, אני מתבייש לומר שזה היה מעבר לדמיוני.

כל מה שיכולתי לתהות היה איך מישהו יכול לשנוא אותי כל כך עד שהם ינסו לרצוח פעוט - וחששתי לילדי. פחדתי לקחת את ארבעת ילדי איתי לקוסטקו - אחד מהם היה בן שלוש. שנאתי איך פחדתי בארץ הלידה שלי. שנאתי כיצד האיום הזה באלימות כלפי ילדי שינה את התנהגותי.

שנאתי איך זו המציאות של נשים שחורות, ילדים ומשפחות באמריקה במשך מאות שנים - ורק היה לי לטעום מזה כמה חודשים והייתי מוכן לזרוק את המגבת.

חסמתי את זה מהראש

האירוע השני היה גם בטקסס. בסוף פברואר 2021, בעיצומם של טמפרטורות קפואות והפסקות חשמל בארץ הסוכר, ג'קי פאם נגווין בת ה -41 הייתה הניצולה היחידה משריפת בית בה שלושת ילדיה, אוליביה, 11, אדיסון, 8, ו קולט בת ה -5 ואמה נספו.

כשקראתי את המאמר התמוססתי לבהלה. בכיתי לסירוגין כל היום. נגוין הוא בגילי. שלושת ילדיה הם בני אותו גיל כמו ילדי. אמי צופה בילדי כל שבוע. כל שיכולתי לחשוב היה שאם זה היה קורה לי, אצטרך לשים על שעון התאבדות מסביב לשעון.

מה היה הקשור לטרגדיה הזו לעלייה באלימות האנטי-אסייתית שחווינו בחודשים האחרונים? שום דבר. הכל. אני לא יודע.

כל מה שאני יודע זה שכולם חתיכה

מערבולת מסתובבת של סינופוביה המתורגמת לשנאה אנטי-אסייתית, מיתוס המיעוט המודל שמציב אותנו נגד קהילות שחורות וחומות, ושינויי אקלים והכישלון המערכתי של רשת החשמל בטקסס משפיעים באופן לא פרופורציונלי על קהילות בעלות הכנסה נמוכה ולא לבנות - כולן מְחוּבָּר.

פעולות אלימות אלה קשורות לסינופוביה של הסכנה הצהובה בשנות ה -70 של המאה העשרים, כאשר אמריקה ייבאה עבודה סינית זולה כדי להימנע מתשלום שכר לאנשים שחורים שוחררו לאחרונה. הכל שזור ברוע של העליונות הלבנה - אחד העקרונות המייסדים של ארצות הברית.

אני רוצה שילדי יכירו את ההיסטוריה האמריקאית האסיאתית הזו - וכיצד ההיסטוריה שלנו בארצנו ובארצות המוצא שלנו תואמת את ההיסטוריה השחורה ואת ההיסטוריה האמריקאית. אני רוצה שהילדים שלי יראו ויילחמו בעוול שבמסגרתו כולנו מדוכאים - יתאגדו עם שחור וחום וקהילות שוליות אחרות - ויגרעו את הגסות הזו משורשיה. אני שואף להפוך את העולם לאחד בו כל BIPOC - וכך, ילדי - מרגישים בטוחים וחגוגים.

מוּמלָץ: